<h1>ספר התרומות שער כ"ה חלק ג'</h1>
<h2>דף פח.</h2>
והיכא שאמר לו בפירוש בפני עדים אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני וטען שפרעו בפני אחרים והלכו להם, או שבאין ומעידין שפרעו בפניהם, על זה גרסינן בפרק שבועת הדיינין [מ"א ע"ב] ההוא דאמר ליה לחבריה לא תפרען לי אלא באפי ראובן ושמעון, אזל פרעיה באפי סהדי אחריני, אמר אביי באפי סהדי אמר ליה והא באפי סהדי פרעיה. רבא אמר להכי אמר ליה ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. וקיימא לן כרבא. פירוש, דלא יהבינן ליה זימנא ולא נטרינן להו, דלהכי א"ל ראובן ושמעון שהוא יודע בהן שהן קבועין עמו ואינן הולכין הנה והנה, כי היכי דלא לידחייה עד שיביא עדים ויתנו לו זמן. וכתב הרב ז"ל בהלכותיו איכא דמוקי לה להא דרבא כגון דהנך סהדי אחריני ליתנהו גבן, דלא נטרינן להו עד דאתו ומסהדי (ואע"ג דא"ל) [אלא הואיל וא"ל] לא תפרען אלא באפי פלני ופלני ופרעיה איהו באפי אחריני אמרינן ליה זיל השתא פרעיה, ואי אתו סהדי פלוני ופלוני דמסהדי דפרע לך מיחייב לאהדורי לך. ואנן לא סבירא לן הכי, דהאי דינא לא הוי אלא היכא דאמר ליה לחבריה אל תפרעני אלא בעדים סתם הוא דאתמר, כדכתבינן לעיל, אבל האי מעשה תנינא לא אתא לאשמועינן אלא דינא אחרינא דהוה אלים מההוא דינא קמא, דכי א"ל לא תפרען אלא באפי ראובן ושמעון הא איפסילו להו שאר אינשי לגבי ההוא פרעונא, וכיון דקביל עליה הדין תנאה תנאי דבממון הוא וקיים. דהא בהדיא אמרינן דאי א"ל מהימנת לי כבתרי ואתו בתרי דמסהדי, דלא משגחינן בהו משום דפסלינהו בתנאה דקביל עליה, והאי דינא נמי הכין הוא.
והדין הוא סברא דילן. ודיקינן להאי סברא מיהא דאסיקנא משמיה דרבא דאי אמר ליה חבריה לא תפרעני אלא בעדים שצריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו כבר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן למדינת הים אינו נאמן. ואי האי דינא אחרינא הוא, היכי אמר רבא להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה, דמשמע דאי לא א"ל ראובן ושמעון מצי למדחי ליה, והאמר רבא אע"ג דלא א"ל ראובן ושמעון לא מצי מדחי ליה, אלא לאו שמע מינה דהאי דאמר רבא להכי א"ל ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה, דאע"ג דאיתינון לסהדי גבן ומסהדי דפרעיה לא מקבלינן מיניהו כלל, אלא אמרינן ליה זיל פרעיה, דכמאן דפסיל להו דמי. ועוד דיקינן נמי מההוא דא"ל לא תפרען אלא באפי בתרי דתאנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ואתניסו זוזי, אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין קבלתינהו ואמינא ליהוו פקדון גבאי עד דמייתי תרי דתאנו הלכתא ומקיים תנאיה, א"ל כיון דקא מודית דשקלתינהו מיניה פרעון הוי, מאי אמרת לקיומי תנאיה, זיל איתינהו [דהא אנא] ורב ששת דגמרינן הלכתא ספרא וסיפרי וכולי תלמודא. וטעמא דאודי ליה, הא לא אודי ליה אע"ג דאתו סהדי דפרע קמיהו לא מהימן, וכיון דלא תאנו הלכאתא כמאן דפסלינהו דמי. וכמוהו פסק הרב אבן מגש ז"ל.
ויש מי שהורה שאחר שפרעו פעם אחרת יכול לתבעו באותו ממון וגובה אותו על פי אותן עדים. שאע"פ שאין נאמנין על הפרעון, כיון שבפניהם פרעו נאמנין הם להעיד עליו אחר שפרעו, שהרי לא נפסלו אלא לאותו עדות של אותו פרעון. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב דאי אתו הנהו סהדי ומסהדי השתא [לבתר] דפרעיה קמן דאית ליה ללווה גבי מלוה הנהו זוזי דיהב ליה קמיהו, לא תימא כיון דפרעיה השתא ואיסתלק ליה שעבודא (דהנהו) [בהנהו] זוזי מיניה, סהדותיהו דהני אחריני השתא סהדותא אחרינא היא, אלא אפילו אסהידו ביה השתא נמי, כיון דמסהדי דבתורת פרעון דההוא הלואה יהבינהו ניהליה, סהדותיהו לאו סהדותא היא, דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו. הלכך משתבע מלוה השתא לבתר דפרעיה דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה ניהליה מעיקרא ומפטר, ע"כ.
כל זה שפסקנו הוא על דעת הרבנים הנזכרים. אבל ה"ר משה ז"ל פסק [מלוה פט"ו ה"א] שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני ואמר לו פרעתיך בפני אחרים ומתו או הלכו להם למדינת הים אינו נאמן, שמפני טענה זו התנה עליו ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן [ושמעון] שהן עומדין עמו כדי שלא ידחה אותו ויאמר בפני אחרים והלכו להן. אבל אם הביא האחרים והעידו כדבריו שפרעו בפניהם, הדין אמת שנפטר. וגם כתב שמפני הטעות שארע במקצת הספרים שכתוב בהן שהאומר אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלני ופלוני והלכו להם למדינת הים שאינו נאמן. ומפני הטעות הזה הורו מקצת הגאונים ז"ל שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני אחרים שאינו נאמן, אע"פ שהביא עדים שפרעו בפניהם. וגם זו טעות גדולה, והדין דין אמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם נפטר ואין כאן מקום חשש. גם ההוראה הזאת על פי ספריהם שכתוב בהן באותו שאמר לחבירו אל תפרעני אלא בפני עדים, אזל פרעיה באפי סהדי. וטעות סופרים הוא, מצאתי בגוילים כתוב אזל פרעיה ביניה לבין דיליה. אבל אם אמר בפני פלוני ופלוני הוא הפסיד על עצמו שפרעו בפני אחרים והלכו להן, אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש. וכזה ראוי לדון ולהורות, ע"כ.
ומסתברא שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלני וטען פרעתיך בפני אותן שיחדת לי והלכו להן, והעדים אינם כאן לפנינו, לדעת הרב אלפסי והרב אבן מגש ז"ל שקיל מלוה ממוניה מיניה בלא שבועה, ומטעמא שאמרן לעיל, דהשתא כשלא ייחדן פסקו שאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו שאינו נאמן, דכיון דאתרי בזה צריך להביאם ויעידו לפנינו, כל שכן זה שייחד עדיו שלא ינצל ממנו עד שיביאם לפנינו. אך לסברת ה"ר משה, אחר שכתב רבו הלוי ז"ל דלטעמיה דשמואל דאמר שהאומר אל תפרעני אלא בעדים וטען פרעתיך בפני פלני ופלני ומתו הרי זה נאמן, הכי נמי דמהני אפילו בשייחד עדיו [ו]אם חזר וטען פרעתיך בפני עדים שייחדת לי ומתו הכי נמי דמהימן. הלכך ה"ר משה ז"ל שפסק כשמואל הכי נמי סבירא ליה שאם אמר פרעתיך בפני מיוחדיך ומתו שהוא נאמן. ועוד שפסק ה"ר משה [מלוה פט"ו ה"א] שאם אמר ליה באפי דתאנו הלכתא וטען דפרעיה באפיהו ומתו דמהימן, הכי נמי כיון שטוען שנזהר בהתראתו וקיים את תנאו ופרעו בפני אותן שייחד לו ומתו או הלכו מה יוכל לעשות. הלכך הרי זה נאמן. ואיכא לעיוני אי אתו תרי ומסהדי שהלוה קיים תנאו, שהם ראו שפרעו בפני ראובן ושמעון כמו שהתרהו, או שהעידו שהמלוה בעצמו הודה בפניהם שנפרע מן הלוה מאי, מי אמרינן לשהדותא דפרעון פסלינהו, וסהדותיהו בפירעון שייך ופסילי, או דילמא במילתא אחריתי קא מסהדי ומהמני. ובזה אנו עתידין להאריך בשער כ"ו, כי בזה יש מחלוקות וסברות מתחלפות.
